ריאיון עם ינון צפריר: המופע "אבנים" בברלין

שאלה 1: המושג צדיקות שהוא נושא הפסטיבל – מה מעורר בך?

כשאני חושב על המושג 'צדיקות' בהקשר של ההצגה 'אבנים', אני חושב בראש ובראשונה על אירוניה היסטורית יוצאת דופן ועל מידת הענווה.

ההצגה 'אבנים' שואבת השראה מסיפורו של פסל גטו ורשה ויד ושם, פרי יצירתו של נתן רפופורט. אבני הגרניט השוודיות שמרכיבות את האנדרטה הזו הוזמנו במקור על ידי אנשיו של היטלר, במטרה לבנות אנדרטת ניצחון לרייך השלישי. אבנים אלו כבר נחתכו ועובדו במפעל, ממתינות בסבלנות להנציח רוע מוחלט. אך ההיסטוריה התהפכה: לאחר תבוסת הנאצים, אבנים הללו הפכו דווקא לאנדרטת הנצחה לשואת יהודי אירופה – סמל לתקווה ולניצחון הרוח היהודית.

בהצגה 'אבנים', אנחנו מאמצים את נקודת המבט של האבנים עצמן. האבנים מביטות במין האנושי במבט תם, כמעט משתאה. האבנים רואות בני אדם יהירים, הבטוחים בחכמתם, בכוחם ובתחכום שלהם, בזמן שהם מובילים את עצמם לחורבן הבא, לשנאה ולהרס. אבן הגרניט היא חומר טהור, ניטרלי ונצחי – האבן בהרבה מובנים עתיקה וטהורה מהאדם, והיא חושפת את השבריריות ואת קוצר הראייה של האגו האנושי.

כאן מתחבר המושג 'צדיק'. יש לשים לב כי קיימת לפעמים סכנה של התנשאות בהגדרה העצמית כ'צדיק'. הצדיקות המעשית, לטעמי, מבוססת על ענווה מוחלטת, מתן בסתר וגמילות חסדים – שמשמעותה, כשמה, היא לגמול תודה. כשאדם נותן נדבה לאביון, הוא למעשה גומל לו על החסד שהאביון עשה עמו בכך שאפשר לו להגשים את ייעודו כאדם – להיות במעמד של נתינה. צדיק הוא לא מי שמכריז על עצמו ככזה, אלא מי שפועל בשקט, מתוך הבנה שהרוח האנושית נמדדת במעגלים סמויים של חסד, שותפות וענווה.

להביא את הסיפור של 'אבנים' לכאן, לברלין, זה להזכיר לעצמנו ולקהל שהחומר והאבנים נשארים בעולמנו לנצח. הבחירה אם לצקת באבנים הללו הרס או תיקון, אהבה או שנאה, נמצאת אך ורק בידיים שלנו.

שאלה 2: איך נוצר המופע?

לפני כעשרים שנה הופענו בסלובניה ובקרואטיה עם מופע לזכרו של יצחק רבין ז"ל בשם "מטרה-בין", והיו לנו עשר שעות לשרוף לפני טיסת קונקשן בוורשה. נסענו לראות את הגטו, והופתענו לגלות שלא נשאר ממנו הרבה חוץ מהאנדרטה. פגשנו ליד אנדרטת האבנים קבוצה של תלמידים מקרית גת, שהעלו שם מסכת המבוססת על דברים של ניצולי שואה. לא היה להם קהל, חוץ מאנדרטת האבנים של רפופורט שניצבה מאחוריהם.

אז נוצרה אצלי תחושה שמרדכי אנילביץ' והחברים שלו מגולפי האבנים באנדרטה חיים וצופים במסכת. זה מה שנתן לי את הרעיון הראשוני למופע 'אבנים', שבו פסלי האבנים יתעוררו לחיים ויסתכלו בעיניים שלהם על ישראל של כאן ועכשיו. בארץ הייתה אז אווירה שבה כל אחד השתמש בשואה לצרכים שלו והשווה את היריבים שלו להיטלר ולנאצים, ומאוד רציתי לנער את האנשים ולגרום להם לחשוב. האתגר הגדול ביצירת 'אבנים' היה למצוא את ה-"State of Mind" של דמויות עשויות מאבן, שיש בהן מצד אחד נאיביות וילדותיות, ומצד שני אל-זמניות ועוצמה של אבן.

שאלה 3: איך התפתח והשתנה המופע לאורך השנים?

הז'אנר שאנחנו יוצאים ממנו, שהוא גם הכי קשה בעיניי, זה תיאטרון רחוב. ההצגה נבדקת בזמן אמת ברחוב וניזונה מההשפעה שלה על הקהל.

ההצגה 'אבנים' החלה כמופע רחוב חד-פעמי וקצר בשם "Party-Zen", באורך של 17 דקות בלבד, והוצגה בפסטיבל תיאטרון הרחוב בבת ים – שם זכתה בפרס המופע הטוב ביותר. לאחר שהרגשתי את החשיבות של מסר האבנים, הוחלט להרחיב את המופע 'אבנים' ולהעביר אותו לאולם תיאטרון.

לשם כך יצרתי קשר עם סוכן מקצועי לקבוצות תיאטרון רחוב באירופה בשם וולטר פאלם. הוא הגיש את המופע 'אבנים' לוועדה אמנותית בווסטפליה, אשר החליטה לסבסד אותו למען פסטיבלי תיאטרון באוויר הפתוח במערב גרמניה – וכך נולדו מסעותינו עם 'אבנים' לפסטיבלי תיאטרון רחוב באירופה.

תוך כדי הופעות, בשיטת ניסוי וטעייה, הארכנו את 'אבנים' מתוך כוונה להגיע לאורך של שעה, כדי לאפשר להציג באולמות תיאטרון ממסדיים בכל העולם (כ-700 הופעות של 'אבנים' בכ-20 מדינות ועשרה פרסים בינלאומיים; המפורסם והחשוב שבהם הוא תיאטרון פיקולו במילאנו).

המעבר לאולם שינה לגמרי את המחזה 'אבנים', למרות שהגרעין הרעיוני של האבנים נשאר כפי שהיה. המופע 'אבנים' הפך לאוניברסלי יותר בנרטיב שלו ובדימויי האבנים שבהם הוא משתמש. במהלך ההופעות בארץ ובחו"ל בדקנו ושינינו תוך חתירה לקשר הכי עמוק עם הצופים – הוספנו קטעים והורדנו קטעים אחרים. היינו כמו סטנדאפיסטים או זמרי ברים הבודקים את החומר מול קהל ומשנים אותו בהתאם למפגש עם הצופים, בכל הקשור להקשבה לתגובותיהם.