שנים רבות לאחר שימיה על הבמה חלפו וחיה בדירת שלושת חדרים עמידה הייתה רק זיכרון, נותרה האנה צ'פלין, למרות הכול שחקנית בנשמה. בעבודת הפרך שלה כתופרת לא מקצועית שמתקרבת לשנתה הארבעים ומנסה לגדל שני ילדים, כשהיא נאבקת להשאיר את ראשה מעל המים ואת משפחתה מעל קו העוני. החשוב ביותר שעמד לרשותה היה הדמיון היצירתי שלה. אהבת התיאטרון העקשנית של האנה עזרה לה להתעלות מעל המצוקה והעליבות של הסביבה הקרובה ולעשות חיים נסבלים יותר. עדיין היה ביכולתה להפוך כקסם את עולם המעמד הנמוך והבלתי רומנטי לתפאורה רומנטית בשבילה ובשביל ילדיה, באמצעות חיקויים מאולתרים של האנשים שהרגילה את בניה לחשוב לתאוותניים ורודפי הכבוד כמו בעלת דירתה, מנהל המפעל, או סתם אדונים שהתנשאו מאליה. בעקבות חיקויים אלה הפכה ברגע את אנשי המעמד הגבוה לכלי משחק, שכאן רק כדי לגרום לנו להשתעשע. הם היו עניים אבל עדיין המשיכו ליהנות.
בתוך שטח של שלושה קילומטרים האנה, צ'ארלי וסיד התגוררו ביותר מעשרים מקומות שונים לאורך השנים שחלפו בין שיא הצלחתה ב-1893 ובין מעמקי עוניה ב-1903. זמן רב לאחר מכן הבין צ'ארלי לתדהמתו כי "בתוך שלושה חודשים גרנו בוודאי בארבע, חמישה או שישה מקומות…פתאום קלטתי את המצב המחפיר של האישה המסכנה הזאת עם שני הילדים שעוקרים מחדר אחד למשנהו." והגילוי הזה השפיע על צ'ארלי רבות.
לאור הכישרון המרשים של אמו למצוא הומור גם בתוך כל הזוהמה, בהחלט יתכן שגם היא, אחרי התגברותה על ההלם הראשוני, יכלה אחר כך לצחוק על כך. היכולת לצחוק לנוכח טרגדיה הייתה מלווה בקסם בהשקפת העולם הקוקנית ובתרבות הבידור שקידשה כל כך. צ'ארלי אהב לקרוא לכך :
"האכזריות…היא חלק בלתי נפרד מהקומדיה אנחנו צוחקים…כדי לא לבכות."
ימי ילדותו של צ'ארלי צ'פלין טראומטיים ללא ספק, אבל רק לעתים נדירות נאלץ לחפש אוכל בפחי אשפה ולישון ברחובות. הוא התחיל לעבוד בעבודות פיזיות קשות זמן קצר לאחר מותו של צ'ארלי האב, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. יום אחד תפסה האנה "על חם", את צ'ארלי הקטן כשהוא מוכר זרי נרקיסים לגברות עשירות במסבאות ובפאבים, על זרועו שם סרט אבלים, מתאר את התייתמותו לאחרונה מאביו בלחישה הכי מתוקה שהצליח. למרות שהבינה שצ'ארלי כביכול לא ילך בדרך הישר, החליטה למנוע ממנו, בכל מחיר לשחק בתיאטרון כמו אביו, שאת זכרו ואת הקריירה הבימתית שלו התחיל כבר צ'ארלי לקדש.
צ'ארלי היה מוקסם מכישרונה של אמו והעריץ אותה:
"אחד הזיכרונות הראשונים שלי היה שבכל לילה לאחר שובה של אמי מהתיאטרון, היא נהגה להשאיר לסידני ולי ממתקים על השולחן- פרוסת עוגה נפוליטנית או סוכריות- מתוך הסכמה שבשתיקה שלא נקים רעש בבוקר, ולא נפריע לה לישון עד שעה מאוחרת…אימא שיחקה על בימת הוודביל משרתת שובבה, חמודה להפליא, בשנות העשרים המאוחרות שלה, עם עור פנים צח, עיניים כחולות- סגולות, ושיער חום בהיר ארוך עד כדי כך שיכלה לשבת עליו… אף שלא הייתה יפה במיוחד, חשבנו שהיא אלוהית…היא הייתה עדינה ומצודדת, קסמה שבה את הלב."
זיכרונותיו מאמו השחקנית ומאביו, איש הבמה המצליח, עוררו בו רצון עז להופיע על הבמות והאיסור של אמו שלא להתקרב לבמה דיכא אותו.
בהיותו בן ארבע עשרה, התאשפזה אמו בבית חולים לחולי נפש בעקבות כל האירועים האלה שנקראים "חייה". על דרך הפרדוקס (הגיון הפוך) ניתן לומר, שהשיגעון של אמו הוא זה שהציל את צ'פלין שכן, אשפוזה בבית החולים הפסיכיאטרי אפשר לצ'פלין לחזור אל הקריירה הבימתית שמאז ומעולם ידע שנועד לה ושאמו כפתה עליו להפסיקה. זוהי עוד דוגמא לעולם הניגודים שבו צ'ארלי חי : הוא היה חייב לאבד את אמו האהובה כדי להציל את חייו שלו.
האנה צ'פלין נפטרה בשנת 1928 בבית החולים לחולי נפש כשצ'פלין בן 39.
