הכול על העולם הקסום של התיאטרון

תחיית התיאטרון בישראל מקבילה לאבני הדרך בהתפתחות היישוב היהודי בארץ

בשנת 1881 הגיע לישראל אליעזר בן יהודה שנחשב למחייה השפה העברית. עם הגעתו לארץ החל בן יהודה לפעול למען תחיית השפה העברית, וכצפוי, תחיית השפה העברית לא פסחה גם על עולם התיאטרון.

בחג הסוכות 1889 הגיעו כמאה מוזמנים אל "בית הספר למל" בירושלים. הם היו נרגשים, חלק מהם אפילו הזיל דמעה והם וישבו מתוחים על ספסלים שהורכבו מפחי נפט. הם היו שותפים לרגע היסטורי, הרגע שבו הועלה המחזה הראשון בשפה העברית.

המחזה שהועלה היה המחזה "זרובבל" שנכתב על ידי הסופר משה לייב לילינבלום. נושא המחזה היה נושא לאומי שהעסיק אז את הציבור שחי בארץ ישראל, השיבה מגלות בבל.

המעמד היה צנוע ועבר ללא תקלות, עיתון "המגיד" שסיקר את ההצגה העברית הראשונה סיפר על ההתרגשות של הקהל ושל השחקנים, ואחרי ההצלחה בירושלים הגיעה ההצגה אל מושבות הברון, לגליל, ליהודה ולשומרון והוצגה פעמים רבות. באחת ההצגות נכח גם הברון רוטשילד והוא לא נשאר אדיש. "הנדיב מחא כף הרבה מאוד פעמים", דיווח עיתון "הצבי".

ב – 1905 קמה המסגרת המאורגנת הראשונה של התיאטרון. חבורה של חובבי תיאטרון מיפו הקימו תיאטרון בשם "חברת חובבי האמנות הדרמטית", שזכה לתמיכה של מייסדי העיר העברית הראשונה, תל אביב.

מלחמת העולם הראשונה קטעה את הפעילות בעולמו הקסום של התיאטרון, אך עם סיום המלחמה בשנת 1920 חודשה הפעילות כשדוד דוידוב ייסד את התיאטרון העברי בתל אביב שנקרא בתחילה "התיאטרון העברי בארץ ישראל", אך מאוחר יותר החליף את שמו ל"תיאטרון הדרמטי".

בשנת 1923 פרשו מספר שחקנים מהתיאטרון הדרמטי. הם נסעו לגרמניה כדי ללמוד את אמנות התיאטרון וחזרו לתל אביב והקימו את "התיאטרון הארץ ישראלי".

בשנת 1927 עזבו כמה שחקנים את התיאטרון הארץ ישראלי וייסדו את התיאטרון הסאטירי "הקומקום". תיאטרון הקומקום עסק בנושאים אקטואליים וחברתיים שהעסיקו אז את היישוב היהודי בארץ.

תיאטרון "האהל" נוסד בשנת 1925 בחסות של הסתדרות העובדים הכללית במטרה לתרום "לחינוך ציבור הפועלים בארץ ולסייע בעיצוב תרבות פועלים עברית". השחקנים היו פועלים חסרי ניסיון בתחום הבמה והחזרות לוו בשיחות עומק אל תוך הלילה.

בשנת 1928 הגיע אל הארץ ממוסקבה תיאטרון "הבימה" שהתאחד מאוחר יותר עם "התיאטרון הארץ ישראלי". התיאטרון העלה הצגות קלאסיות מתורגמות ועודד יצירה מקומית. הוא בלט במבטא הרוסי של השחקנים וניכר בהשפעה של שיטת סטניסלבסקי.  בסוף שנות החמישים הפך תיאטרון הבימה לתיאטרון הלאומי.

בשנת 1944 עם פריחת התיאטראות הקברטיים הוקם תיאטרון "לי- לה – לו" במטרה ליצור תיאטרון אסקפיסטים בסגנון קברט אירופאי שיכלול מערכונים ופזמונים שינעימו את הזמן. ההצגות התרחקו מפוליטיקה והתבססו על מצבים קומיים, הן שילבו בין הומור לבין נוסטלגיה ובלטו בתפאורה מפוארת, תלבושות מושקעות ועוד .

בשנת 1945 הוקם "תיאטרון הקאמרי" במטרה להציג מחזות ברוח ישראלית צעירה ובעברית צברית מדוברת, בניגוד לסגנון המכובד שאפיין את תיאטרון הבימה. התיאטרון פנה במוצהר לטעם הקהל ולא ביקש לחנך אותו.

בשנות החמישים עסקו המחזות בנושאים אקטואליים כמו סוגיות חברתיות לאומיות שהתעוררו אחרי מלחמת השחרור, בסוגיות של קליטת עלייה – כמו למשל המחזה קזבלן – בחיי הקיבוץ – כמו ההצגה חדווה ואני – ובמעבר בין היישוב היהודי למדינה היהודית.

שנות השישים היו שנים של פריחה ושגשוג בעולם התיאטרון. בשנים אלו נפתחו ברחבי הארץ תיאטראות נוספים, כמו תיאטרון חיפה, ונכתבו מחזות ישראליים מקוריים. החשיפה לחו"ל והגידול המשמעותי באולמות התיאטרון בארץ העמידו בפני כותבי המחזות אתגרים ונורמות חדשות שקידמו את התיאטרון בארץ.

בשנות השבעים המדינה הצעירה גדלה והתרחבה ויחד אתה גם התיאטרון שפרץ את הגבולות של העיר תל אביב. ברחבי הארץ הוקמו תיאטראות נוספים כמו תיאטרון באר שבע ותיאטרון החאן בירושלים. ואכן, הנושאים שהעסיקו את המחזאים היו ישראל השנייה, מפוני המעברות והדור השני לעלייה ההמונית. גם תנועת החזרה בתשובה שהובילה את הציבור בחזרה למקורות היהודיים מצאה הד בתיאטרון וההצלחה הגדולה של המחזמר "איש חסיד היה" מעידה על התופעה.

בשנים הבאות התרבו התרבויות והקולות האחרים במדינה ומצאו ביטוי גם בתיאטרון.  בשנת 1987 הוקם  תיאטרון יידישפיל שהציג מחזות באידיש, לאחר מכן הוקם תיאטרון גשר שהורכב ברובו מעולים חדשים יוצאי ברית המועצות לשעבר ובתחילת שנות התשעים הוקם תיאטרון ערבי בחיפה, תיאטרון אל – מידאן.

בשנת 2023 חווה התיאטרון בישראל פריחה ושגשוג. בכל עיר ובכל יישוב, גם בערי הפריפריה הרחוקה, נבנה היכל מקומי המארח הצגות תיאטרון ומספר הצופים בעשור האחרון מזנק בעשרות אחוזים.