איך נולדה ההצגה עטורת הפרסים "אבנים"? (חלק א')

חלק ראשון

לפני כמה שנים ביקש מאתנו מוטי סנדק (מנכ"ל אתר התאטרון היהודי) לכתוב יומן מסע/הפקה ולתאר איך נולדה ההצגה אבנים? בינתיים היומן אבד בנבכי האינטרנט ולקראת יציאתו של הבלוג החדש שלנו אני מעלה את היומן על הכתב שוב, עם עדכונים קלילים ממבט הפרספקטיבה.

***

 31.08.04  שדה תעופה בן גוריון, טסים לסיבוב הופעות עם ההצגה "מטרבין", אשר נוצרה לזכרו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ז"ל, וזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו 99.

משרד החוץ, באמצעות זיו נבו, מצליח לארגן לנו טיסות לסלובניה וקרואטיה, אך רק עם עצירת ביניים בחזור בוורשה, מה שאומר שכשנגמור את סיבוב ההופעות ונאלץ לחזור דרך וורשה ויהיו לנו 10 שעות "להרוג ", נקפוץ אחרי התלבטויות למקום שהיה גטו וורשה, ונצלם את אנדרטת ההתעוררות של גיטו וורשה שתהפוך אחר כך למופע פרטי-זן ולאחריו אבנים.

סבא וסבתא שלי, ז"ל, מוורשה, ציפורה ומיכאל מנקוס. הם עלו לישראל מוורשה לפני המלחמה, אחרי כמה שנים נשברו: הסבתא ברחה חזרה לוורשה, ילדה ילד, והסבא נסע להחזיר אותם לישראל ערב מלחמת העולם השנייה. שאר אחיותיה של הסבתא ברחו לארצות הברית.

אבא שלי לא יכול היה לסבול את שם המשפחה של הוריו: מנקוס. בעברית מנ-קוס נשמע קצת גס, אז שינה אותו לצפריר.

ההופעות של ההצגה "מטרבין" בסלובניה וקרואטיה היו טובות. יצרנו  קשרים עם המקומיים, ואנו עוזבים את סלובניה שמחים, לטובת זגרב, ומשם מגיעים לשדה התעופה וורשה להמתין 10 שעות לטיסת ההמשך הביתה לישראל. משעמם בשדה התעופה… אז מפקידים תיקים לשמירה , ויוצאים לעיר העתיקה של וורשה לשוטט ברחובות, בחנויות מזכרות של אביזרים ממלחמת העולם הראשונה והשנייה ולהיחשף לתמונות ענק בשחור לבן על בניני העיר, בהם מתועדים צילומים מוורשה מתקופת המלחמה לאות ציון חגיגות 60 שנה לתומה.

המלחמה. יש לנו זמן עד 24.00, המועד בו יוצאת הטיסה חזרה לישראל הביתה, כעשר שעות סוריאליסטיות בתוך עיר שנראה שחזרה 60 שנה לאחור, עשר שעות שהתגלו כגורליות עבור פסל מורדי הגטאות.

8.09.04  ד"ר יהודה עתי, חבר וועד בתיאטרון אורתו-דה באותם ימים, אשר התלווה אלינו כדי לעזור בהופעות, משורר ומוציא לאור של אנציקלופדית התנ"ך, מתרגש מהביקור הלא מתוכנן בוורשה. אנו נכנסים למונית בוורשה, גיבסון בראל, ממייסדי תיאטרון אורתו-דה, אנוכי ויניב מויאל, אחד המנועים החזקים של הלהקה, שאר החברים – אפרת הרמלין, שקטי גורודצקי, ירון הירש וג'וש שגיא, עלו על מונית אחרת בדרך לוורשה העתיקה. הנהג הפולני מפעיל מונה אשר סופר את השניות בפולנית, בתוך המונית אנו רוצים בזמן הקצר שנותר לנו לנסוע לעיר העתיקה עם שאר החברים …אבל יהודה רוצה ללכת לגטו…הוא דור 2 לניצולי שואה… לי לא ממש בא "להתעסק" עם השואה, מפחיד אותי, אני דור שלישי והבת שלי טוהר נולדה ביום הזיכרון לשואה והגבורה, כך שעבורי  הזוועה מעורבת  בשמחה ואין לי כלים להכיל את כל  זה, אני מתגעגע ליפעת זנדני צפריר אשתי ומשפחתי… גיבסון חושב על העניין בכובד ראש, יניב לא יודע ושאר הלהקה הלכה לטייל בעיר העתיקה….(מוזמנים לקרוא עוד על יום השואה הבינלאומי)

בסוף אנחנו מחליטים ללוות את ד"ר יהודה עתי המופלא לגטו, אחרי הכול לא ניתן לו להסתובב לבד בגטו וורשה בלי חיפוי, יכולים עוד לקפוץ עליו כמה נאצים ולסיים את מה שהתחילו אי שם בסוף האמצע של המאה ה-20…

(סוף חלק ראשון. ההמשך יבוא…)