8.09.04 (המשך)
נהג המונית מראה לנו את המקום בו היה "הגטו " אני מחפש גדרות…. פתאום אני קולט שאין גדרות ואין גטו ,זה לא מחנה עבודה כמו בדכאו שנראה סגור זה הרבה יותר גדול, פשוט חלק גדול מכל העיר וורשה זה: הגטו, בערך 5000 מ"ר, הגרמנים לקחו לפולנים את הבתים ושיכנו בהם יהודים וכרגע באותם בתים שהשתקמו גרים שוב פולנים.
ברגע זה אנחנו נוסעים עם המונית באמצע וורשה באמצע הגטו הפולני מספר לנו הנהג בסערה, אבא שלו רק עכשיו שוחרר מהכלא הרוסי בסיביר, לשם נלקח כשהרוסים כבשו את וורשה מידי הנאצים, הוא שונא רוסים, אבל אבא שלו שיתף פעולה עם הנאצים, ובגלל זה הרוסים דפקו אותו, צדק פואטי? ככה זה כששונאים.
בקיצור הנהג הזה בלבל לנו את המוח עם הכאב האישי על סבא שלו, עד שהוריד אותנו ליד אנדרטה שחורה, "זהו" שאלנו? זה הגטו?
"זו הכניסה לגטו" הוא אמר הוציא מפה והראה לנו איזה חלק מוורשה היה הגטו, נחמד מאוד מצידו.
כיום זו כיכר ירוקה עם דשא, בקיץ משתזפים כאן פולנים חצי ערומים,
מהאנדרטה משקיפים אל האופק פרטיזנים ענקיים בלתי מנוצחים, במרכז האנדרטה מרדכי אנילביץ מנהיג המרד.
אני נושם לרווחה, אחרי כל הסיפורים והתלאות, הגעתי לגטו וורשה ואני באמצע העיר בסבבה…. פתאום קופצים עלי תלמידים שלי לתיאטרון מקרית גת, בני נוער שערכו טקס שואה מוזר עם מוסיקה שבוקעת, מדיסק נייד (מוזמנים לקרוא עוד על יום השואה הבינלאומי).
שמח בגטו, נסיעה קטנה לחו"ל, חבל שהגרמנים האלה לא דאגו להקים גטו בפריז, נחמד היה שכל התלמידים אחרי ביקור במשרפות היו הולכים למוזיאון לאמנות מודרנית, ובערב לדיסקוטק לטיני.
אחת המורות מודיעה שמתחיל הטקס וכולם עטו ארשת רצינית . מוסיקה עצובה נשמעה מקומפאקט דיסק שהגיע כל הדרך מישראל במיוחד לטקס וכל הילדים הוציאו מחברות ומתוכן הציצה התמונה של מונק: הצעקה.
הם החלו להקריא כתבי ניצולים מהגטו: כמו "לאן אלך? אנא אפנה". חמישים ילדים עם מחברות הקריאו דברי נידונים למוות מול אף אחד, כמו בלוויה שאין קהל רק השמיים והפרטיזנים מאחור שהביטו קפואים אל האופק מתוך האבן השחורה, דוקטור יהודה עתי שהיה אתנו הלך הצידה לבכות.
בדרך חזרה במונית ראיתי פסל דומה של חיילים פולנים שחורים קפואים, גם הם בלתי מנוצחים, על פי האנדרטות אשר מפוזרות באירופה, כולם ניצחו…חבורת מתנחלות התפללה בצד, וורשה כולה חוגגת שישים שנה לתום המלחמה, העיר כולה עטופה בתמונות שחור לבן ענקיות מהמלחמה, למלחמה יש יום הולדת, מה נקנה לה מתנה, אולי איזה חומר הרדמה, ואיזה משאלת מוות יש לה לפני שהיא מכבה את הנרות ?
בעיר העתיקה,התקיימו כמה הופעות רחוב פולניות, פסל חי של תליין, שני פולנים מפחידים שניסו לשים בהומור גרזן על ראשינו ולצלם אותנו לתמונה, תמורת כמה זלוטי, אכלנו בורשט והשארנו את מרדכי אנילביץ' לישון לבד בגטו.
נובמבר 2004 משה מלכא המנהל האמנותי של פסטיבל בת-ים 2005 מבקש מאיתנו ליצור יצירה חדשה במיוחד לפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון רחוב בת-ים 2005.
דצמבר2004- המדינה כולה מטלטלת לקראת ההכנות להינתקות חד צדדית מעזה המתנחלים מתחילים להשתמש במושגים ודימויים מן השואה : טלאי כתום קריאות " נאצים " אל מול כוחות הביטחון, ילדים מוצאים מבתיהם כשידיהם מורמות אל על…
אנחנו רואים את כל זה ומתחילים לגלגל רעיונות בתיאטרון" החדר " עם אמיר אוריין, גיבסון ומרטין מוגלינר, משהו שמתחיל חזק,3 על מגן דוד ענק הנוסע ברחוב.
ינואר 2005– אני יושב עם יפעת זנדני צפריר הדרמטורגית של אורתו-דה והמייסדת, בערב בביתנו ופתאום נזכר באנדרטה של מורדי הגטאות , יפעת אומרת שזה רעיון מצוין. אני מספר על כך לאמיר אוריין על כך שאנו חושבים איך חושב להפיח חיים אנדרטת המורדים.
פברואר 2005– אנחנו מתחילים לחשוב איך מעצבים אנדרטה כזאת שתיראה מדויקת, אנו פונים למעצבת יהודית גרינשפן, אשר עיצבה עבורנו את המסכה של יצחק רבין למופע "מטרבין".
יהודית "נדלקת על הרעיון" ומציעה לבנות קונסטרוקציה שתהיה שילוב בין חלק מפוסל וחלק אנושי גופות השחקנים, היא אומרת שהיא תברר,
בינתיים עובר חודש ואנו מחכים לקונסטרוקציה … החזרות עוד לא התחילו.
מרץ 2005– יהודית אומרת שהקונסטרוקציה תהיה יקרה ומאחר ואין לנו כסף לייצר קונסטרוקציה כזאת בתקציב של פסטיבל בת-ים, אנחנו נפגשים אם אמיר אוריין לחשוב על דרך פשוטה וזולה יותר. אמיר מציע לעבוד עם מקרן שקופיות, שיקרין את הפסל המקורי על השחקנים או שבתיאום עם תלמידים של יהודית מסמינר הקיבוצים, נבנה עלינו שלוש תלבושות וכל פעם "נתקלף " מתלבושת לתלבושת וננוע הלאה, והתלבושות יישארו לעמוד, וכך רעיון " ההתקלפות " של יהודית מ"פרטיזנים" ל"סוחרים" ל"מסוממים ופושטי יד" קורם עור וגידים – כי לדעתה זה בדיוק מצבה של ישראל …. אנחנו הולכים לישון על זה.
אפריל 2005 אחרי בדיקות ופגישה עם מעצבים מתברר שמסובך לבנות שלוש תלבושות שיישארו לעמוד ברחוב וגם יהיה מסובך לעבוד עם מקרן באור של רחוב, אולי עם נופיע באולם.
יפעת זנדני מציעה את האופציה הפשוטה ביותר : פסל שיתעורר לחיים, גם אמיר תומך בכך בהתחשב בזמן שנותר עד לפסטיבל. שישה שחקנים נכנסים לתהליך של חזרות ומתחילים לעצב את הפסל, בינתיים יהודית מפנה אותנו למעצבת בוגרת שנקר, אשר נוסעת ל "יד ושם" בירושלים לראות את הפסל הזהה לזה שבוורשה אך הוא נמצא בשיפוצים ואי אפשר להיכנס.